שפת הציפורים

מהמקורות

 

סיפורים רבים מדברים על אנשים בעלי יכולת להבין את שפת הציפורים, הנה כמה מהם....

 

מסופר על חבר נעורים שהיה לשלמה המלך, שהיה מבקר בארמונו של המלך ויושב עמו לשיחת רעים. לימים, אמר למלך אם כבודו ידיד אמת שלי, אבקש שילמדני את שפת העופות החיות והבהמות. ניסה שלמה המלך לחמוק ממנו, אך הוא עמד בדרישתו למלך ללמוד ממנו חכמה זו. (כי שלמה המלך היה בקי בלשון העופות, כלומר, היה מכיר בצפצופי הצפורים לדעת למה ירמזו בהם הצפורים. כי יש ציוץ שעניינו הוא הרתעה, ויש להיפך. וכיוצא בזה. וגם היה מכיר בלשון המלאכים הממונים על העופות ושאר הברואים, שהם מדברים על העתידות). גם לאחר שהזהיר אותו שלמה המלך כי חכמה זו תהיה לו לרועץ, לא אבה לשמוע, ועמד על דעתו ללמוד זאת מהמלך. 
ואכן, ישב עם שלמה המלך ולמד ממנו חכמה זו של שפת העופות החיות ובהמות ושב בשמחה לביתו. 
בבוקר, בקש לרתום את השוורים למחרשה, שמע את השור אומר לרעהו "אין בעל הבית יודע שהשנה הגשמים התמהמהו וכדאי לחכות לחודש הבא"? 
מיד התיר את השוורים, וחזר לביתו. כולם זרעו והזרעים שלהם הרקיבו באדמה, ואילו הוא זרע כעבור חודש, וקצר יבול מבורך. 
בא לזרוע חיטים, ושמע את הצפורים תמהות: "האין האיש יודע שהחיטים לא יצליחו השנה אלא רק השעורים? 
כולם זרעו חיטים ונשדפו, והוא זרע שעורים והתעשר עושר רב. 
כך הלך מחיל אל חיל, והקפיד בליבו על שלמה המלך: "מדוע רצה למנוע ממני חכמה גדולה זו שהביאה אותו להצלחות ועושר רב? כמה טוב שהתעקשתי ללמוד זאת ממנו!". 
יום אחד שמע את התרנגולת שואלת את התרנגול בחצר: "מדוע הינך עצוב היום וכרבולתך שמוטה?" השיב התרנגול - איך לא אתעצב ובעל הבית שלנו עומד למות?! 
שמע זאת בעל הבית ונכנס להלם, עלה על סוסו ודהר בכל כוחו לחבירו הטוב שלמה המלך. התפרץ אל הארמון ושאג, אדוני המלך! עמד אני למות, מה עושים?? 
הבלים תדבר! ענה לו המלך, אין אדם יודע את עתו! אבל אני יודע! ענה האיש, הרי התרנגול אמר.. 
נזכר המלך כי למדו חכמה זו, ואמר לחברו הטוב, הרי הזהרתיך, כי חכמה זו תהיה לך לרועץ! 
תמה האדם ושאל: ואם לא הייתי יודע חכמה זו, לא הייתה עלי גזרה זו? 
הסביר לו המלך, אם לא היית יודע, היית חי עד זקנה ושיבה, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, עובר אדם עבירה קטנה מיד מקבל עונש קל, צער פה, נזק שם, הפסד ממון כל שהוא, ובכך מתכפר לו, אבל אתה מהעונשים הקטנים חמקת, עבירות המשכת, החשבון נצבר ללא כפרה עד שהגיע העונש הגדול.... 
פעמים רבות אנו חווים נזק קל, הפסד כספי מרגיז, עלבון או עגמת נפש, נדע לקבל זאת ברוח טובה שהרי בכך זוכים אנו לכפרת עוונות, מחיקת חשבון, וזכות גדולה.

(מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל).

 

 

אבאציו ולשון הציפורים

סיפור מאתר מס"ע - יואל פרץ

פעם אישה רבה עם בעלה. האיש הצעיר שנפגע מהתנהגותה החליט ללכת לדרכו לבדו. הוא גלגל צמד סיגרים והלך אל היער. שם באמצע היער סמך עצמו אל גזעו של עץ קמיואה (סוג עץ קשה שמשתמשים בו בני שבט השינגו להתקנת עמוד התווך של הבית. גזעו משמש גם בעת טכסי האזכרה למנהיגים ידועי שם ומסמל את האבות הקדומים שעל פי המסורת היו עשויים מעץ זה) ואמר: "טָמַאִי, רוצה הייתי להיות בדיוק כמוך." (טמאי פירושו סבא, כינוי כבוד).

"לא תוכל לעמוד בכך, נכדי. להיות עץ דבר קשה הוא עד מאוד. יהיה עליך להישאר ער כל הזמן. אם תיפול בשינה, תמות וזהו זה." השיב הקמיואה.

על כן המשיך האיש הצעיר בשיטוטיו ואמר אותם דברים עצמם בבואו אל עץ האִיוֹורַפַּפּוּטָה (עץ ששימש לאינדיאנים להתקנת קשתות): "טמאי, רוצה אני להיות בדיוק כמוך!"

"לא, אינך יכול, נכדי. לא תאריך ימים. כל מי שמבקש להתקין קשת יבוא ויחתוך את ענפיך. חיים אנו זמן מועט מאוד." השיב האִיוֹורַפַּפּוּטָה.

האיש הצעיר הקשיב לו ופנה לדרכו. מעט הלאה משם חלף על פני עמוד עשן דק שהתמר בדיוק מולו. לאחר שעשה כברת דרך קצרה החליט לחזור לאחוריו ולראות מי הוא זה המעלה מדורה בלב היער. הוא שם פניו לשם באומרו לעצמו: "תמהני, מי גר שם?"

בהתקרבו נוכח לדעת כי הציפורים הן שהעלו את העשן בהבעירן את העשב.

כאשר הגיע אליהן שאלוהו הציפורים: "מה הביאך לכאן, גְּרַנְדְפָּה"

"מאומה. יצאתי לשוטט מעט ועצרתי להתבונן בכן."

"אם כך הבה ונשב." הזמינוהו הציפורים.

הכל התיישבו, גלגלו סיגרים והחלו לשוחח. לאחר ששוחחו מעט אמרו הציפורים: "עליך לבוא עמנו לכפרנו. מקום זה הוא הגן שלנו ואנו מבערות ממנו את העשבים השוטים."

האיש הצעיר קיבל את הזמנתן והלך בעקבותיהן. הציפורים כולן היו מרוצות מבואו של אדם חדש, אחד מבני כפרו של אבאציו, האיש שאותו חפצו להרוג. הציפורים לא חיבבו את אבאציו כיוון שזה האחרון נהג להרוג את בני עמן – נשרים, תוכים, טוקנים וציפורים רבות אחרות.

למחרת היום אמר מנהיג הציפורים לבני עמו: "מחר עלינו לשנות את דמותו של אורחנו עד שיראה בדיוק כמונו."

המנהיג אמר זאת פעמים אחדות. הוא אמר זאת בבוקר וגם אחר הצהרים. הציפורים אשר מצאו את האיש הצעיר והביאוהו לשם, הזהירוהו: "אל תירדם לא בלילה ולא במשך היום כיוון שדבר זה הוא מסוכן מאוד!"

"למחרת היום עם הנץ החמה נטלו כל הציפורים נוצות כדי לשימן על האיש הצעיר. ראשית פיזרו חלב עצים דביק על גופו ואחר כך החלו להצמיד אליו את הנוצות. תחילה הדביקו את הנוצות על חזהו ועל רגליו, אחר כך הצמידו לו את הנוצות הגדולות יותר שנועדו לזנב ולכנפיים. מקורן של כל הנוצות היה הנשר הענק. כאשר היה האיש הצעיר מכוסה בנוצות, ציווהו לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם נוצה כלשהי תנשור. הוא עשה כמצוותן ואף נוצה אחת לא נשרה. הן ציווהו להכות שנית בכנפיו. הפעם נשרה אחת הנוצות. בראותן זאת קראו הציפורים: "אדם צעיר זה לא יאריך ימים. הוא ייפול בידיו של אבאציו."

באומרן זאת נטלו את האיש למקום שאימנו בו ציפורים צעירות. הם הגיעו לעץ אשר על צמרתו ניצבה נמלה. הציפורים ביקשו מן האיש הצעיר לעוף למעלה ולתלוש את הנמלה ממקומה. האיש עופף כלפי מעלה אך החטיא לגמרי את הנמלה, על כן שב ודאה אל האדמה. הן אמרו לו לנסות שוב. הוא ניתק מן האדמה, עופף פעם אחת מסביב לעץ ובנסותו לחטוף את הנמלה הסתבך בין ענפיו. על כן אמרו לו הציפורים לעוף למטה מצמרת העץ, להרים סלע שהיה מונח על האדמה ולרחף אתו. האיש הצעיר עופף למטה בהחטיאו את הסלע לגמרי. הן אמרו לו לחזור ולנסות והוא החטיא שוב. לבסוף אמרו הציפורים: "אין טעם לנסות וללמדו. הוא אינו מתאים כלל!"

באומרן זאת עפו הציפורים חזרה לכפרן. הציפורים שמצאוהו הזהירו אותו שוב: "הקשב, אל תישן, עליך להישאר ער כל הלילה כולו."

בבוקר יום המחרת עזבו הציפורים והאיש הצעיר את הכפר במטרה לנסות ולתפוס אתאבאציו.

אבאציו היה שר בעת שהגיעו הציפורים לכפרו. הציפורים נחתו על העצים ומשם יכלו לשמוע את אבאציו מזמר בתוך הבית. האיש הצעיר נמצא ביניהן וניצב על הענף יחד אתן. הם ישבו שם בהמתינם ליציאתו של אבאציו.

הציפורים אמרו: "עלינו לחכות עד שיצא החוצה."

"חכה, חכה" אמרו וחזרו ואמרו לאיש הצעיר אשר ביקש לעוף. אבאציו חדל מזמרתו והופיע בפתח מוכן לצאת החוצה. האיש הצעיר צלל לעומתו, אך החטיא את מטרתו ונלכד בידי אבאציו.

אבאציו אחז בו, משכו לתוך הבית והרגו. הציפורים שבו לכפרן עצובות ונכלמות כיון שהניחו לאיש הצעיר למות.

אותו יום התאספו הציפורים כדי לדון במצב. הן שאלו את הציפורים שהביאו את האיש הצעיר לכפרן אם יש לו ילדים.

"כן, יש לו בן." השיבו.

הציפורים שמחו מאוד לשמוע זאת ואמרו שעליהן ללכת ולהביא את הנער. השליחות הופקדה בידיו של הַאַרַרַנוֹאָה אדום הנוצות (מילולית: "דם השור". סוג של ציפור אדומת נוצות). למחרת היום הלך האררנואה לכפרו של אבאציו, אל מקום משכנו של הנער. בבואו לשם ישב על אצטבת המזון שעל גבי המרפסת בדיוק לפני הבית.

כאשר יצאה אמו של הנער להשליך את האשפה, ראתה את הציפור הקטנה על אצטבת המזון וקראה לבנה: "יש כאן ציפור אדומה קטנה. בוא ותראה."

הנער הקטן הסתער החוצה מן הבית עם קשתו וחציו. כאשר התקרב הנער לאצטבת המזון, התעופף האררנואה לעץ השכן. כאשר התקרב גם לעץ הזה, עף האררנואה לעץ מרוחק יותר. בדרך זו משכה הציפור את הנער ממקום למקום. כאשר נוכח האררנואה כי הם רחוקים דיים מן הבתים, השיר את נוצותיו, לבש דמות אדם וקידם את פני הנער באומרו: "באתי לקחתך להרוג את אבאציו."

"אשמח לעשות זאת," אמר הנער "אך תחילה הנח לי לדבר עם אמי."

"לך, אני אשאר כאן ואחכה לך."

הלך הנער וסיפר לאמו כי הציפורים באו לקחתו להרוג את אבאציו.

בשמעה את דבריו של הנער החלה האם לבכות. כאשר חדלה מבכייה אמרה לו: "יכול אתה ללכת, בני, אך הקשב לעצתי: בלכתך להרוג את אבאציו אל תתקיפו מן החזית. אביך מת בעשותו זאת. בוא עליו מאחור, כך תוכל להורגו."

לפני לכתו ביקש הנער שלוש מחצלות לשמור בתוכן נוצות. אמו נתנה לו את מבוקשו והוא יצא החוצה לפגוש את האררנואה. האררנואוה הלביש את הנער בנוצות שהביא עמו למטרה זו. הם עפו אל כפר הציפורים ובהגיעם אל מחוז חפצם הביא האררנואה את הנער לביתו. כל הציפורים באו לראותו. הן באו אחת אחר רעותה לברכו: "פַּרְקוֹ פִּיָה? פַּרְקוֹ פִּיָה? (מה שלומך, בני?)"

לאחר הברכות אמר מנהיג הציפורים: "עתה בני מוטל עליך לנקום את מותו של אביך בהורגך את אבאציו. כיצד בדעתך להורגו?"

"אם יפגשני פנים אל פנים, יכריעני." אמר הנער ופסק: "עלי לבוא מאחריו. דרך זו קלה יותר ובטוחה יותר!"

בבוקר יום המחרת התאספו הציפורים להלביש את הנער. הן פיזרו חלב עצים על גופו ומיד החלו להדביק לו נוצות יוֹאִירָפָּה – הנשר המצויץ הענק. לאחר שכיסוהו בנוצות המשיכו הציפורים והדביקו לו את הנוצות הגדולות יותר של הזנב והכנפיים. כאשר סיימו את מלאכתן ביקשו מן הנער לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם כל הנוצות דבוקות כראוי. שום נוצה לא נשרה. הן ציוו עליו לחזור ולנפנף בכנפיו וגם הפעם לא נמצאה נוצה שלא הודבקה כראוי. כולן היו צמודות היטב לגופו.

אחר הצהרים לקחו הציפורים את הנער לשטח האימונים. שם הורו לו, כשם שהורו לאביו בזמנו, לעוף לצמרת העץ ולתלוש ממנו את הנמלה. הנער עף לשם ותלש את הנמלה ואז אמרו לו הציפורים כי עליו לעופף מצמרת העץ, להניף את הסלע ולאחוז בו. הנער דאה למטה כחץ והניף את הסלע ובעת שריחף עמו באוויר באו לעזרתו שלושה נשרים כבירים. הם התנשאו עם הסלע גבוה באוויר ואז הניחו לו לצנוח. הסלע התנפץ על הקרקע. אותו רגע החלו הציפורים לעלוז באומרן: "נער זה אכן יוכל להרוג את אבאציו."

לפני יציאתם לכפרו של אבאציו, הזהירו הציפורים את הנער שוב ושוב כי עליו לשמור את צעדיו של אבאציו, בהיותו אדם מסוכן מאוד. כאשר הגיעו לכפר היו אבאציו ובניו מזמרים ומרקדים ובעת שרקדו ניפצו את קדרות הבית כיוון שחשו בלבם שעתידים הם למות. בשירו אמר אבאציו: "אויב יש לי, גדול ציפורניים והוא עומד להרגני!"

מיד בהגיעו לשם שאל הנער את מלוויו היכן אמור הוא לחכות. הנשרים הראו לו את המקום אך הוא מצא אותו לבלתי מתאים.

"לא אשאר כאן. אחכה מאחורי הבית."

הוא עף אל הנקודה שבחר והציפורים הצטרפו אליו.

אבאציו בתוך ביתו, עדין מזמר היה, מזמר בלי הפוגה. בינתיים חנו הציפורים על העצים בחכותן לרגע שיעזוב אבאציו את ביתו. כאשר הופיע אבאציו בפתח, קשקשן דלעת בידו, עט עליו הנער, אחז בו בציפורניו בחוזקה והרים אותו מעט מעל פני הקרקע. הנשרים אשר צפו במחזה, בהיווכחם לדעת כי הנער לא יוכל להרים את אבאציו בכוחות עצמו, מיהרו לעזור לו.אבאציו שנישא עתה על ידי ציפורים אחדות הועלה למרומי השמים גבוה יותר ויותר. בו בזמן אחזו יתר הציפורים באשתו ובילדיו של אבאציו ונהגו בהם באותה דרך. לאחר שנסקו לגובה רב הניחו לאבאציו ליפול ארצה. הוא נפל והתנפץ אל הקרקע מתחת.

משהשלימו את משימתן חגו הציפורים וירדו ארצה אל מקום נפילתו של אבאציו. שם בחר מנהיג הציפורים שתים מבנות שבטו ושלח אותן להזמין את קרוביהן – ציפורים שהתגוררו בכפר אחר, כדי להפיק משהו מדמו של אבאציו.

השליחים היו התור והצופית. הם עפו להביא את ההזמנה ליעדה ושבו במהרה בהודיען כי בני הכפר שהוזמן יצאו לדרך. זמן מועט אחר כך הגיעו האורחים שדיברו בלשון בני אדם. לאף אחד מהם לא הייתה לשון משלו – לשון ציפורים.

באמצעות דמו של אבאציו התכוונו הציפורים ליצור לשונות חדשות לכל. הראשונים לקבל לשון משלהם מעוצבת מדמו של אבאציו, היו נשרי הַיָּפְּקָנִי והאוֹפָּנִי. קודם לכן דיברו כמו יתר ציפורי היער בלשונם של בני האדם.

האורחים המשיכו להגיע בנוטלם מעט מן הדם ובהשתמשם בו להפקת לשונות חדשות. הצופית החלה לדבר בלשון שחיברה וכן עשה גם האָנָהוֹמָה – הצווחן המקרין (פלמדאה, עוף צווח מסדרת דמויי אווז), אך אז נוכחו לדעת כי לשונותיהן אינן הולמות אותן כראוי. צלילי לשונה של הצופית היו עמוקים מדי ואלו של האנהומה חדים מדי. על כן החליטו הציפורים לסחור בלשונותיהן ולהחליפן. האנהומה נטל את לשונה של הצופית והצופית אימצה את לשון האנהומה. התור החליף את לשונו בזו של הַקּוֹרַסוֹ. צלילי לשונו של התור היו רמים מדי ואלו של הקורסו חלשים מדי. שניהם רוו נחת מן ההחלפה.

אחר כך אמר הקורסו (עוף דרום אמריקאי גדול מסדרת דמויי שכווי שמוצאו באי קורסאו): "עתה עם ערוב היום, נשיר כולנו והדבר יהיה יפה להפליא."

אחרי שהשתלטו כל הציפורים על לשונותיהן החדשות עפו חזרה לכפרן. כאשר הגיעו לשם אמרו: "עכשיו הבה וניקח את חברנו לביתו."

  אך לפני כן תלשו הציפורים נוצות רבות משל עצמן ומסרו אותן לנער. כאשר הגיעו לכפרו אמרו הציפורים לאמו של הנער: "באנו להחזיר לך את בנך. הוא הרג את אבאציו ונקם את נקמת מותו של אביו!"

  הן מסרו את הנער לידי אמו וחזרו לכפרן. בכפרו סיפר הנער את סיפורו לבני עמו. הוא סיפר להם את כל אשר אירע ולא פסח גם על פרשת יצירת הלשונות מדמו של אבאציו.